<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' לולב — כפות תמרים</h1>
<h2>דף כט:</h2>
ואמר (עי' רמב"ם פ"ח ה"ט) פסול(ת) שהיא משום ע"ז [או משום] שאין ראוי לאכילה פסול [בין] ביו"ט ראשון [ובין בשאר ימים אבל שאר פסולין ביו"ט ראשון בלבד אבל] ביו"ט שני מותר אפי' לכתחלה (כשאר פסולין) אבל מין אחר פסול אפי' ביו"ט שני דזמנין דאיכא אתרוג ואתי למיסרך ורב פלטוי וכולהו רבוותאי פליגו אפסקא דילן ואמרו דגזול ויבש פסול אפי' ביו"ט שני אבל רבינו אבן גיאות ז"ל כתב כל פסולת ד' מינין ביו"ט שני דרבנן ל"ש גזול ול"ש יבש ולא שנא שאר פסולין כשירין כדר"י בר שמואל דהא רב אשי אוקי למתני' ביו"ט הראשון ועוד דלגבי אתרוג שנקבוהו עכברים (ל"ו:) אוקמה למתני' ביו"ט א' ומסתברא כוותיה.
ולולב הגזול והיבש פסול קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני. בשלמא יבש בעינן הדר אית למימר טעמא משום זה אלי ואנוהו מצוה מן המובחר אלא גזול ביו"ט שני מ"ט א"ל משום מצוה הבאה בעבירה [וכו'] ואפי' לאחר ייאוש אמאי הא קנייה אלא משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואתמר נמי א"ר אמי גזול ויבש פסול משום מצוה הבאה בעבירה ופליגו דר"י בר נחמני דאמר ל"ש אלא ביו"ט ראשון ויבש נמי ביו"ט ראשון. אבל יו"ט שני מותר ולא בעי' הדר (ולא מצוה זה אלי ואנוהו) [וליתא לטעמא דמצוה הבאה בעבירה] אליבא דר' יצחק ורב אלפסי לא פסק כמאן ורבוותאי קמאי כר"י ובעל ההלכות פי' כדר' אמי דפסול בין ביו"ט ראשון בין ביו"ט שני ויבש פסול משום הדר וגזול משום מצוה הבאה בעבירה וקשה מ"ש מסוכה גזולה שמכשרו בה רבנן ואמרו גזל לעצים [קני] בשנוי השם דמעיקרא עצים איקרי והשתא סכך איקרי אבל הכא ליכא שינוי השם דמעיקרא אסא הושענא קריי להו וה"ט לא נהיר לן לולב ל"ש לפני ייאוש ל"ש לאחר ייאוש דקני פסול משום מצוה הבאה בעבירה סוכה נמי אע"ג דיש שינוי השם ליפסל משום מצוה הבאה בעבירה ומסתברא טעמא דמצוה הבאה בעבירה ליתא והאי דמייתי טעמא משום דכתיב קרבנו ולא הגזול ואפי' לאחר ייאוש פסול משום דייאוש לא קני ועולא ורבא הכי ס"ל בפ' מרובה (ב"ק ס"ז.) והכי הלכתא דייאוש לא קני לא בעלמא ולא בקרבן ודקשיא להו לרבוותא דעולא אדעולא דפרק הניזקין (גיטין נ"ה:) דסבר ייאוש לא קני ובהגוזל (ב"ק קי"ד.) אמרינן מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה קנה כבר פירשתי (הלכ' ציצית ש"א ח"ב) והלכך אדחי ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה דהא עולא ורבא ור"י בר נחמני ל"ל להאי טעמא ורב אשי דהוא בתרא אוקמי למתניתן ביו"ט ראשון ולא מבעי' קאמר כדמפרש בגמרא הלכך מוקמי לה ביו"ט ראשון ובגזול דפסול משום דכתיב לכם ויבש פסול משום דבעיא הדר ביו"ט ראשון דקסבר (ל"א.) מקשינן לולב לאתרוג מאי אתרוג בעיא הדר אף לולב בעיא הדר אבל ביו"ט שני ל"ש גזול ל"ש יבש כשר כר"י בר נחמני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול ויוצא נמי ביבש וכ"ש שאר הפסולין ביו"ט ראשון שכשרין בשני. ירוש' יבש פסול ע"ש לא המתים יהללויה בכל ד' מינין. ירושלמי (פ"ג ה"ו) כל הפסולין אינן פסולין אלא ביו"ט ראשון.
<h2>דף לא.</h2>
ובכמושין, איכא לעיוני הי ניהו כמושין והי ניהו יבשין דאיכא דמדמי לאוזן בכור דאמרי' (בכורות ל"ז.) יבשה כדי שתפרך בצפורן ואי' דאמר כיון שעבר הלחלוחית ממנו פסול. ומסתברא מי שיצא מכלל כמושין ועבר הלחות נקרא יבש ואינו נופל לשון פריכה אלא באוכלין כדאמרינן (י"ג:) בירקות לכי יבשו פרכו וכעצים שעושין שלהבת ולא כלחין שאין עושין שלהבת ואית דאמרו יבש כאילן נקרא יבש וליתא (מדרבנן) [מדתניא] יורשין לולביהן לבני בניהם.
ובשעת הדחק שאין מצויין לחין מותרין לכתחלה אפי' לרבנן כדתניא כולן כמושין כשרין (ובאין) [יבשין] פסולין רי"א אף יבשין כשרין ואר"י מעשה בבני כרכים שהיו מורישין לולביהן לבני בניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה ולא אמרו לו שלא ברצון חכמים היו עושין ש"מ דד"ה דד' מינין יבשין מותרין בשעת הדחק ובבלי כתב (רמב"ם פ"ח ה"א) לולב יבש כשר בשעת הדחק ולא שאר המינין ומסתברא שאין חילוק בין לולב לשאר מינים (כ"פ) [כי פלוגתת] ר"י ורבנן בד' מינים כדקתני כולן כמושין כולן יבשין כו'.
<h2>דף לא:</h2>
של אשרה ושל עיר הנדחת פסול ואוקימנא באשרה דמשה דומיא דעיר הנדחת הא של אשרה דעלמא כגון של ע"ז כשר והא דגרסי' בפרק כסוי הדם (חולין פ"ט.) של ע"ז לא יטול ואם נטל [לא] יצא בע"ז דומיא דעיר הנדחת קאמר ש"מ דטעם מצוה הבאה בעבירה ליתא דא"כ אשרה דעלמא ליתסר מה"ט. נקטם ראשו פסול אר"ה בר חנינא ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר מיתבי לולב כפוף קייץ סדוק עקום דומה למגל פסול חרות פסול, התם דעביד כהמניק, כלי שיש לו ב' ראשין. ומסתברא נקטם ראשו לא שיקטם קצת מהעלה העליונה אלא שנקטמו שלשה העלין (העליונה) [העליונים] על השדרה (ולא יגע) [ויגע] בשדרה וכי נקטם ראשו דהדס וערבה שאינן חסרות העלה אלא חסרות הראש והא דאמרי' ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר שנסדק העלה באמצע באורך הלולב עד השדרה ודוקא נסדק ואין הסדק פונה לכאן ולכאן ודבוק זה לזה אבל פונה לכאן ולכאן כהמניק והוא הנקרא פיט"ר שבו משערין רחב השירטוט פסול כדקתני בברייתא.
<h2>דף לב.</h2>
סדוק פסול. ורש"י פי' סדוק בידי שמים קייץ לשון קוצים שהעלים עומדים בשדרה כקוצים עקום דומה למגל פסול, אמר רבא לא אמרן אלא לפניו שעקומו כלפי פניו אבל לאחריו ברייתו היא וצדדין כלפנים דמי ופסול נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר ואר"פ נפרצו דעביד כי חופיא ורש"י ואבן גיאות פי' דהיינו פירשו העלין מן (העלין מן) השדרה ואין מחוברות אלא ע"י אגיד כחופיא שקורין אשקוב"א נפרדו מחוברין הן אלא שנפרדו כעין חרותא ואייתי ראיה מדגרסינן בפ' הגוזל (ב"ק צ"ו.) האי מאן דגזל לולבו מחבירו ועבדי' הוצי קני הוצי ועבדי' חופיא קני אלמא חופיא הוצין הניתקין ממקומן ונחתכו מן השדרה ה"נ נתלשו ונפרצו מן השדרה ולא דייק דהא לא קאמר נפרצו דעביד [ליה חופיא] אלא כחופא קאמר אבל הוצא לא הוי אלא מחוברין הן עם השדרה אלא שנפרצו לסדקין, שאם נפרצו ונתלשו מן השדרה פשיטא דפסולי ורב יהודאי כתב דעביד הוצי כחופיא. נפרדו דאפריד אפרודי ודומה לחריות שכשר וא"צ לדבקו לכפותו רי"א יאגדנו מלמעלה והלכתא כת"ק. ואמר רבינו אבן גיאות אעפ"י [כן] (ש)נהגו כל ישראל לבקש לולב כפות ועומד שלא נפרדו העלין ומניחין את שנפרדו ואעפ"י [שכל] שלא ניטלו התיומית [כשר]. ובמקום שאין מצוי נפרדו ולא ניטל התיומית כשר. ולא איירי אם חסרה אחת מן העלין. ומנהגא להיות שם בלא חסרון. אבל נסדקו העלין של שדרה כשר שלא ניטלה התיומית ובעי ר"פ נחלקה התיומית מהו. מסתברא נחלקו ברוחב הלולב ולא ניטלו והתיומית היא העלה שבו מתאים השדרה. ת"ש דאמר רב מתנן אריב"ל נטלה התיומית פסול. ואעפ"י שלא נטלה שלשה העלין מראשו אלא תיומית לבדה. נטלה ה"ה כנקטם ראשו ופסול מאי לאו ה"ה לנחלקו. לא נטלה שאני דהא חסר ליה ואית דאמרו נחלקו התיומית נעשה כאילו ניטלה התיומית ופסול. והלכתא כלישנא בתרא. ובין שניטלה התיומית לבדה בין שנחלקה התיומית לבדה ברוחב שהן ב' עלין תאומים שבראש השדרה ה"ה כנקטם ראשו ופסול. אבל נסדק באורך כשר. ודייקינן מינה מדאמרינן ה"ה כמו שניטלה התיומית ש"מ ניטל עלה שאינה התיומית כשר. ורבוותאי פירשו תיומית הוא גבא דהוצא היכא דמתאים להו לשני צדדי העלה ומשוי להו [חד] שכל אחת ואחת כפולה לשנים ותאומה לגבה ואם נפרדו ההוצין זה מזה ועומד כל א' וא' כשהיא כפול לשנים והתיומית כולה קיימת כשרה ואם נחלקה התיומית ה"ה כמו שנפרצו עליו ומשמע שעל כל העלין קאמר שאם נחלקה א' מן העלין במקום התיום פסול אבל קבלתי שאינו אלא ראש הלולב ופירש"י שני עלין האמצעין והשדרה כולה נחלקה זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה וק"ל לפירושא דרבוותא מכדי בנסדק איירי למה לי לשנוייא דיבורא לימא נסדקה התיומות מהו אלא נסדקה לאורכו נחלקה לרחבו כדפרישית.
השני. כפות תמרים והיא לולב של דקל כדאמר אביי ממאי דהאי כפות תמרים לולב הוא אימא חרותא בעי' כפות תמרים וליכא. ממתיבתא חרות דומה לחרותאי מנהג בעת יציאתו מן הדקל יוצא כחץ ולאח"כ כחודש ימים נפתח מיד וכ"ז שגדל נפתחין זה מזה כמו ששנינו (כ"ט:) נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר. והוא דומה לחרות כשר וכיון שעברו כשלשה חדשים מתפרדין העלין לכאן ולכאן ויוצא מכלל לולב ונקרא [חריות, כדאמרינן (שבת נ'.)] חריות של דקל שגררן לעצים ואימא כופרא דרכיה דרכי נועם ואימא תרתי (כפל) [כפי] דתמרי כפת כתיב ואימא חדא כפא לההיא כף קריא ליה. צינא הר הברזל כשרה אמר אביי ל"ש אלא שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה ואינו יכול ליכנס העשן כדי לייבשה אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה בעשן מייבשו כך מצאתי בפי' הגאונים. ולולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר אר"י א"ש שיעור הדס וערבה ג' ולולב ד' כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ור' פרנך אר"י שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח חוץ מן התיומת וכן הלכתא. וקי"ל (מנחות מ"ב.) לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה וה"ה להדס וערבה.
